זהו זה, עוד סמסטר הסתיים לו, שלישי מתוך ארבעה, ב"מסע" אל התואר השני. כעת, בעודי יושבת וחושבת כיצד לסכם תקופה בת חצי שנה במספר משפטים, עולה בראשי השאלה: "האם תמה ונשלמה תקופה ולא עוד?!" – מחד, הסתיימה מחויבותי לכתיבה ואני חשה תחושת הקלה – לא עוד חובת כתיבה על בסיס שבועי, אשר פעמים רבות לא הייתה קלה עבורי. ראשית מעצם החשיפה – כפי שכבר כתבתי, איני אדם פתוח ומשתף והידיעה כי כל הגיג שלי, ניתן לקריאה לעיני כל, הקשתה עלי את המשימה. יתר על כן, בסמסטר כה עמוס כסמסטר הקיץ, בו נדרשנו למטלות רבות, הזמן שנדרש ממני עבור כל כתיבת רשומה היה יקר מפז. לעיתים קרובות, מצאתי את עצמי כותבת את הרשומה במסמך "Word", משנה, מתקנת, מוסיפה ומוחקת ורק אחרי עבודה מאומצת של מס' שעות, מעתיקה לבלוג. מאידך, במחויבות זו מצאתי נקודות אור שכיום חבל לי לאבדן – ראשית, רפלקציה על נושאים שונים עליהם למדנו ו / או עליהם גיבשתי בעבר דעה. עצם החשיבה הנוספת, שאילת השאלות ומתן תשובות לעצמי הוכיחו לי את חשיבות ויעילות מטלת הכתיבה. מעבר לכך, בעודי מחפשת מאמרים / סרטונים לתמיכה ו / או לסתירה של עמדותיי, מצאתי את עצמי קוראת על נושאים שונים ומגוונים שאילולא חיפושי, סביר להניח כי לא הייתי מגיעה אליהם – לפחות לא בתקופה הקרובה. מכל מקום, נראה לי כי בשלב זה – בחצי שנה הקרובה, כל זמן שאני עדיין במסגרת הלימודית, בשילוב עם חינוך כיתה במשרה מלאה ואימא במשרה מלאה, "אוותר לעצמי" לפחות בעניין הכתיבה. יתכן, כי כשאחוש פנויה יותר – אשוב לכתוב...