יום שישי, 27 באפריל 2012

מקומנו המורים כמחנכים

תיכון "ברנקו וייס" ברמלה, הינו תיכון בו לומדים תלמידים עם קשיים לימודיים וחברתיים,  המגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך ואשר נפלטו בעבר ממספר מסגרות.
בית ספר זה מהווה עבורם הזדמנות נוספת ואולי אחרונה, להצליח בבחינות הבגרות ובהמשך להשתלב בחברה ולהיות בעתיד, אזרחים טובים ומועילים.  את ביה"ס מנהל ומוביל בצורה יוצאת מן הכלל חילי טרופר – בחור צעיר ללא השכלה פורמלית בחינוך.
על בית הספר, פועלו של חילי ופועלם של שאר אנשי הצוות החינוכי, ראו את כתבתו של בן שני  "תיכון ההזדמנות האחרונה". http://goo.gl/cBPDw
בערב יום השואה תשע"ב , תלמידי תיכון מ: ת"א, ראשל"צ ורמלה שהגיעו לצפות בהצגה "גטו" בתיאטרון "הקאמרי", קראו קריאות, צחקו ואף "עודדו" את דמויות הנאצים להמשיך ולהכות יהודים. תלמידי רמלה שהתפרעו בהצגה היו מבית ספר "ברנקו וייס".
השבוע בדרכי ללימודים, תוך שאני מאזינה לרדיו, שמעתי ראיון עם חילי טרופר, אשר שיתף בתחושותיו האישיות ותאר את המהלכים בהם הוא נקט וינקוט על מנת שמקרה זה לא ישנה.  "הייתי נבוך אבל נו, נו, נו לא יעזור. האתגר האמיתי הוא בחינוך". לכתבה המלאה: http://goo.gl/cf55C
עם הגיעי למכללה שיתפתי שתי סטודנטיות בנושא, תוך שאני מספרת על תגובתו של חילי.        אחת הסטודנטיות הגיבה: "נו וזה באמת יעזור לדעתך... העובדה שהם נדרשו לכתוב מכתבי התנצלות?!"  תשובתי המידית, כמעט אינסטינקטיבית הייתה כן – "אני בטוחה שיעזור..."
מאז, בימים האחרונים, אני חושבת על הסיטואציה הנ"ל ולא פעם שאלתי את עצמי: " מי מאתנו צודקת...?! אולי באמת כבר שום דבר לא יעזור , אם הם התנהגו כך היום, הם יתנהגו כך גם מחר ולא יועילו שיחות, הסברים ומכתבי התנצלות..."      
להערכתי, אם הייתי נתקלת בסיטואציה זו ביום השואה בשנה שעברה,  סביר להניח כי תגובתי הייתה זהה לתגובה זו, של חברתי לספסל הלימודים.  פעמים רבות בעבר, מצאתי את עצמי אומרת: "לא ילדתי אותם ויש גבול לאחריות שאני יכולה לקחת על החינוך שלהם".
ואולם, בתקופה האחרונה,  מתחדדת אצלי ההבנה כי מקומי כמורה השתנה!
לא רק מבחינה דידקטית המורה כ"מוביל ומנחה" במקום המורה כ"מקור ידע" שהרי כידוע, המידע קיים – זמין ונגיש לכולם, אלא ובעיקר מבחינת המורה כמחנך.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שצדקתי בחשיבתי האינסטינקטיבית – יש בידנו המחנכים את האפשרות לשינוי – אפילו באופן חלקי.  מילות המפתח בהן אני רואה את "סוד ההצלחה" הן: אחריות ( מא' ועד ת') דוגמא אישית, ועקביות.
הריני משוכנעת כי תלמידי "ברנקו וייס" יצאו מסיטואציה זו במקום אחר מתלמידי בית הספר עירוני ט' בראשל"צ, שהרכזת החברתית שלהם, לעומת חילי, התנערה מאחריות ואף "הגדילה לעשות" והתלוננה: "לא כל התלמידים הפריעו. הטענות כלפיהם היו פוגעניות".
התנערות מאחריות תקדם אותנו למקומות בלתי רצויים!!!  
 

יום שבת, 21 באפריל 2012

תרומה לעמותת "עלם" - עמותה לנוער בסיכון


עמותת "עלם" – עמותה לנוער במצבי סיכון הוקמה בשנת 1981 כמוסד ללא כוונת רווח, במטרה לסייע לבני נוער במצבי סיכון ומצוקה בישראל, להיחלץ ממצבם ולמצוא את מקומם  בחברה, כבוגרים וכאזרחים התורמים לעצמם, למשפחתם ולחברה הישראלית http://goo.gl/01y4Q
כבכל שנה,  מזה 9 שנים, גם השנה יזמה העמותה לקראת יום העצמאות, מבצע התרמה במטרה להאיר את עתידם של ילדים אלה ובכך גם את עתיד המדינה.  https://www.hadegel.org 
כאשת חינוך, וכאזרחית במדינה שאכפת לה, רגע לפני שאני שולחת את היד לארנק ו"שולפת" את כרטיס האשראי, אני משתהה ומספר שאלות עולות במוחי:
ראשית, היכן, אנו כמערכת חינוך טעינו, כך שיש אחוז כל כך גבוה של נערים ונערות בסיכון??!
שנית: עד מתי נחייה כאן על ה"שנור"?! תרומה ל"אילן", ל"אלוט", ל"ניצן", ל"ערן", ל"אגודה למלחמה בסרטן"... והרשימה, לצערי, עוד ארוכה ביותר וכל האגודות והעמותות באמת חשובות מאוד. היכן אחריותה של המדינה? אין אנו, האזרחים, משלמים מספיק מיסים??!
לבסוף ואולי זו שאלה שאמורה להישאל בהתחלה: אם זוהי באמת עמותת מלכ"ר, כיצד ניתן להסביר את העובדה שהגב' נאוה ברק-זינגר, נשיאת העמותה -תפקיד שבד"כ נעשה בהתנדבות, משתכרת  354,042 שקל לשנה ?!  http://www.news1.co.il/Archive/001-D-272964-00.html האם בעבור זה תרומתי?
אם כן, אז לא תודה!!! אשתדל ב"חלקת האלוהים הקטנה שלי" - במעשי היומיומיים ובדרכי עבודתי בבית הספר עם הילדים, לדאוג שלא יגיעו למקומות הללו.


יום ראשון, 8 באפריל 2012

חברות מורים ותלמידים בפייסבוק נכונה?! למי?!

"משרד החינוך: אסור למורים לדבר עם תלמידים בפייסבוק  

למרות המקרה של שתי נערות מאשדוד שניסו להתאבד בעקבות הצקות ברשת החברתית, במשרד מסרבים לשקול מחדש את המדיניות..."
לכתבה המלאה שהתפרסמה ב 2.3.2012 ראה: http://www.haaretz.co.il/captain/net/1.1654801

בכתבה זו קיים קישור לכתבה המתארת את נסיבות ניסיון התאבדותן של שתי הנערות. http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1654879 
ואף מוזכר מקרה התאבדותו של נער בן 16, שגר בהתנחלות ליד ירושלים, מאחר שחבריו הכפישו אותו ב"פייסבוק".

בעקבות קריאת כתבות אלה עולות מספר שאלות אשר, לעניות דעתי, אין להן תשובה חד משמעית...

ראשית, האם באמת ההתעללות ב"פייסבוק" היא זו שהביאה להתאבדות הנער ונסיון ההתאבדות של שתי הנערות?! האם לא היו לכך סיבות נוספות?!

ב. אמנם, ה"פייסבוק" נותן פומביות אינסופית, אך כאשר קיים הרצון להתעלל במישהו, בהכרח יש צורך לעשות זאת "בפייסבוק", או שגם ב"חיים האמיתיים" קיימים מקרי התעללות אכזריים לא פחות, שעשויים להביא לתוצאה זהה?!

ג. אם היו נמצאים שם אנשי חינוך כחבריהם של המתעללים- האם בהכרח יכלו לראות הכל?! הרי כל משתמש יודע כי   כאשר אדם רוצה לחסום את חברו מלראות את פירסומיו הוא יכול לעשות זאת גם ללא ידעת החבר החסום...לצערינו, הנוער מספיק מתוחכם על מנת להתיר את הדברים שהוא בוחר. יתר על כן, כשהצוות החינוכי מהווה חלק בלתי נפרד מתלמידיו והינו חבר שלהם - במקרים מעין אלה מיד תעלנה השאלות "אז היכן היית?!..." "איך לא ראית?!..." "מה עשית כדי למנוע?!..." והצוות ימצא את עצמו, על לא עוול בכפו, במצב של מגננה.  

ד. כאשר איש חינוך נהיה חבר של תלמידיו, באופן אוטומטי הוא הופך ל"מבוגר האחראי" בזירה. כפי שמורים המגיעים   
למדורות ל"ג בעומר של תלמידיהם הופכים בעצם נוכחותם לאחראים במקום, כך גם ב"בפייסבוק". כאן עולות השאלות: האם כעת, באחריותו של המורה להיות מחובר לעיתים קרובות כדי להתעדכן במתרחש אצל תלמידיו?! מה קורה אם לא התעדכן בזמן שאירוע אלים נרקם, האם עליו לשאת באחריות כפי שישא במקרה של אלימות המתרחשת בחצר ביה"ס בזמן שאמור היה להיות שם?! עד היכן אחריותם של המורים כלפי תלמידיהם?! 24 שעות ביממה?! בכל מקום?! היכן ההורים?!


ב 4.3.2012 התפרסמה עצומה על עליה חתומים נכון להיום  102 מורים הקוראים לשינוי חוזר מנכ"ל.
 שואלת את עצמי: האם זה מקרה שבמשך חודש חתמו רק 102 מורים?! האם הסיבה הינה חוסר פרסום מספיק או 
שמא הדבר מבטא את הסכמתם של רב מורי ישראל להחלטת משרד החינוך, בדבר קשר מורים תלמידים ברשת החברתית?!

ככל שאני מעמיקה בנושא עולים לי עוד ועוד סימני שאלה??????...
מחד - הילדים "שם" - העולם הוירטואלי הוא עולמם! הואיל וכמחנכת חשוב לי להגיע אל תלמידי, רואה את עצמי כמחוייבת להיות "שם" גם אני.
מאידך - כל סימני השאלה הנ"ל מערערים את הביטחון בדבר נוכחותי "שם"...   

יום ראשון, 1 באפריל 2012

"פייסבוק" כחלק מכלי הלמידה כן או לא?!





שימוש ברשת החברתית כחלק מתוכנית הלימודים?!








על פי נתוני פייסבוק, נכון ליום 1.4.2012 משתמשים בישראל, ברשת החברתית כ 3,460,020                      
http://goo.gl/jPcIz .
החוק בארה"ב אינו מאפשר שימוש ברשתות חברתיות מתחת לגיל 13 ועל כן, לא ניתן להרשם בגיל צעיר יותר.
לאור האמור לעיל, אנו רואים כי פילוח גילאי המשתמשים הינו מ 13 ומעלה.
יחד עם זאת, מנסיוני כמורה בבית ספר יסודי ומתוך היותי אם לילדים בגילאי בי"ס יסודי - בעבודה, לאחוז גדול מן הילדים יש "פייסבוק" ושם הם מנהלים את חייהם החברתיים - משמע הם נאלצים "לפברק" את גילם.
עפ"י תפיסת הילדים "אינך שם משמע אינך קיים" (בכיתת החינוך שלי בשנה שעברה, מתוך 31 תלמידי כיתה ו' ל 30 יש פייסבוק).
ב 1 בדצמבר 2011 פורסם חוזר מנכ"ל משרד החינוך, האוסר על המורים להיות חברים של תלמידיהם ברשתות החברתיות להלן אחד מסעיפי החוזר:
"6.1.3  איש צוות חינוכי לא ייזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, לא יציע להם חברות ולא יאשר הצעות חברות שיתקבלו מהם."
למסמך המלא: http://goo.gl/KqnpV
קיימים טיעונים התומכים בגישה שהמורים אינם צריכים להיות חלק מחייהם החברתיים של תלמידיהם, מאידך, טיעונים הסותרים גישה זו.
נכון להיום, אין לי דעה נחרצת בעניין שהרי: העובדה שאינני חלק מחייהם החברתיים של תלמידים, אינה גורמת לכך שלא יהיו "חיים כאלה" ואם הם בכל זאת מתקיימים, אז מדוע שלא אהיה חלק מהם?!
בהמשך, אלמד את הנושא יותר לעומק ואנסה לגבש עמדה.