תיכון "ברנקו וייס" ברמלה, הינו תיכון בו לומדים תלמידים עם קשיים לימודיים וחברתיים, המגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך ואשר נפלטו בעבר ממספר מסגרות.
בית ספר זה מהווה עבורם הזדמנות נוספת ואולי אחרונה, להצליח בבחינות הבגרות ובהמשך להשתלב בחברה ולהיות בעתיד, אזרחים טובים ומועילים. את ביה"ס מנהל ומוביל בצורה יוצאת מן הכלל חילי טרופר – בחור צעיר ללא השכלה פורמלית בחינוך.
על בית הספר, פועלו של חילי ופועלם של שאר אנשי הצוות החינוכי, ראו את כתבתו של בן שני "תיכון ההזדמנות האחרונה". http://goo.gl/cBPDw
בערב יום השואה תשע"ב , תלמידי תיכון מ: ת"א, ראשל"צ ורמלה שהגיעו לצפות בהצגה "גטו" בתיאטרון "הקאמרי", קראו קריאות, צחקו ואף "עודדו" את דמויות הנאצים להמשיך ולהכות יהודים. תלמידי רמלה שהתפרעו בהצגה היו מבית ספר "ברנקו וייס".
השבוע בדרכי ללימודים, תוך שאני מאזינה לרדיו, שמעתי ראיון עם חילי טרופר, אשר שיתף בתחושותיו האישיות ותאר את המהלכים בהם הוא נקט וינקוט על מנת שמקרה זה לא ישנה. "הייתי נבוך אבל נו, נו, נו לא יעזור. האתגר האמיתי הוא בחינוך". לכתבה המלאה: http://goo.gl/cf55C
עם הגיעי למכללה שיתפתי שתי סטודנטיות בנושא, תוך שאני מספרת על תגובתו של חילי. אחת הסטודנטיות הגיבה: "נו וזה באמת יעזור לדעתך... העובדה שהם נדרשו לכתוב מכתבי התנצלות?!" תשובתי המידית, כמעט אינסטינקטיבית הייתה כן – "אני בטוחה שיעזור..."
מאז, בימים האחרונים, אני חושבת על הסיטואציה הנ"ל ולא פעם שאלתי את עצמי: " מי מאתנו צודקת...?! אולי באמת כבר שום דבר לא יעזור , אם הם התנהגו כך היום, הם יתנהגו כך גם מחר ולא יועילו שיחות, הסברים ומכתבי התנצלות..."
להערכתי, אם הייתי נתקלת בסיטואציה זו ביום השואה בשנה שעברה, סביר להניח כי תגובתי הייתה זהה לתגובה זו, של חברתי לספסל הלימודים. פעמים רבות בעבר, מצאתי את עצמי אומרת: "לא ילדתי אותם ויש גבול לאחריות שאני יכולה לקחת על החינוך שלהם".
ואולם, בתקופה האחרונה, מתחדדת אצלי ההבנה כי מקומי כמורה השתנה!
לא רק מבחינה דידקטית המורה כ"מוביל ומנחה" במקום המורה כ"מקור ידע" שהרי כידוע, המידע קיים – זמין ונגיש לכולם, אלא ובעיקר מבחינת המורה כמחנך.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שצדקתי בחשיבתי האינסטינקטיבית – יש בידנו המחנכים את האפשרות לשינוי – אפילו באופן חלקי. מילות המפתח בהן אני רואה את "סוד ההצלחה" הן: אחריות ( מא' ועד ת') דוגמא אישית, ועקביות.
הריני משוכנעת כי תלמידי "ברנקו וייס" יצאו מסיטואציה זו במקום אחר מתלמידי בית הספר עירוני ט' בראשל"צ, שהרכזת החברתית שלהם, לעומת חילי, התנערה מאחריות ואף "הגדילה לעשות" והתלוננה: "לא כל התלמידים הפריעו. הטענות כלפיהם היו פוגעניות".
התנערות מאחריות תקדם אותנו למקומות בלתי רצויים!!!
