זהו זה, עוד סמסטר הסתיים לו, שלישי מתוך ארבעה, ב"מסע" אל התואר השני. כעת, בעודי יושבת וחושבת כיצד לסכם תקופה בת חצי שנה במספר משפטים, עולה בראשי השאלה: "האם תמה ונשלמה תקופה ולא עוד?!" – מחד, הסתיימה מחויבותי לכתיבה ואני חשה תחושת הקלה – לא עוד חובת כתיבה על בסיס שבועי, אשר פעמים רבות לא הייתה קלה עבורי. ראשית מעצם החשיפה – כפי שכבר כתבתי, איני אדם פתוח ומשתף והידיעה כי כל הגיג שלי, ניתן לקריאה לעיני כל, הקשתה עלי את המשימה. יתר על כן, בסמסטר כה עמוס כסמסטר הקיץ, בו נדרשנו למטלות רבות, הזמן שנדרש ממני עבור כל כתיבת רשומה היה יקר מפז. לעיתים קרובות, מצאתי את עצמי כותבת את הרשומה במסמך "Word", משנה, מתקנת, מוסיפה ומוחקת ורק אחרי עבודה מאומצת של מס' שעות, מעתיקה לבלוג. מאידך, במחויבות זו מצאתי נקודות אור שכיום חבל לי לאבדן – ראשית, רפלקציה על נושאים שונים עליהם למדנו ו / או עליהם גיבשתי בעבר דעה. עצם החשיבה הנוספת, שאילת השאלות ומתן תשובות לעצמי הוכיחו לי את חשיבות ויעילות מטלת הכתיבה. מעבר לכך, בעודי מחפשת מאמרים / סרטונים לתמיכה ו / או לסתירה של עמדותיי, מצאתי את עצמי קוראת על נושאים שונים ומגוונים שאילולא חיפושי, סביר להניח כי לא הייתי מגיעה אליהם – לפחות לא בתקופה הקרובה. מכל מקום, נראה לי כי בשלב זה – בחצי שנה הקרובה, כל זמן שאני עדיין במסגרת הלימודית, בשילוב עם חינוך כיתה במשרה מלאה ואימא במשרה מלאה, "אוותר לעצמי" לפחות בעניין הכתיבה. יתכן, כי כשאחוש פנויה יותר – אשוב לכתוב...  

העולם מתפתח ואי אפשר להישאר מאחור! החברה הטכנולוגית בה אנו חיים, מאופיינת בשינויים תמידיים המתרחשים באופן מואץ, בכל תחומי החיים. על מנת להבטיח כי בוגרי מערכת החינוך יהיו ערוכים לשינויים אלה ויצליחו להשתלב, באופן מיטבי, בחברה הגלובלית עתירת הידע, יש צורך לוודא כי מערכת החינוך מספקת את הכלים המתאימים לכך. לאור האמור לעיל, יזמה עיריית בת ים כבר בשנה"ל תשע"א פרוייקט חלוקת טאבלטים   ל 850 תלמידי כיתות ז'-ח' ו כ 150 מורים בעיר.

בשנת הלימודים הקרובה יקבלו כ 2,500 תלמידים בבת ים, מכשירי טאבלט בהם ילמדו באמצעות תוכנת לימוד דיגיטלית.

לכאורה, נשמע מצוין – "העתיד כבר כאן". נשאלת, אם כן, השאלה: מדוע אמש, בחדשות ערוץ 2 הביעו ההורים את התנגדותם לפרוייקט ואף פועלים במרץ רב להחתים על עצומה כנגד הפרויקט?!

אכן, "לא כל הנוצץ זהב הוא"! על פניו, הפרויקט נראה ונשמע מאוד מבטיח ואולם, לצערנו, כמו רב הדברים בחיינו, גם כאן נכנס השיקול הכלכלי ובאופן משמעותי. האם מדינת ישראל ו/או מי מרשויותיה המקומיות או האזוריות ערוכות לתקצוב פרויקט שכזה???! התשובה כמובן שלילית ומכאן שהנטל הכלכלי נופל על ההורים, אשר לא בהכרח, יכולים ו/או רוצים לממן את הפרויקט. מעבר לכך, טוענים ההורים כי השימוש שנעשה בטאבלטים בשנה החולפת הינו מזערי ומתוך כך, אין סיבה להשקעה – המחברות וספרי הלימוד מספיקים לדידם.

לעניות דעתי, עד אשר לא ימצא פתרון כלכלי אמיתי ומשמעותי למערכת החינוך בכללותה, לא ניתן יהיה לשלב, באופן יעיל, את הטאבלטים ו/או מקבליהם  בקרב התלמידים.

ראשית, ללא תקציב לא ניתן להכשיר מורים. כשאלה האחרונים, אינם מכירים לעומק את הכלי, סביר כי מרביתם יתקשה, אם לא יתנגד, להכנסתו למערכת החינוך. אל לנו לשכוח כי הטאבלט ודומיו, הינם אמצעים ולא מטרה. מתוך כך עולה השאלה - "מה עושים עימם וכיצד משתמשים בהם?".אמנם, ניתן לומר כי אין גבול למענה שמכשירים טכנולוגיים אלה יכולים להעניק בתחום החינוך ואולם, בהנחה שמורה לא עבר הכשרה ואינו בקיא הן באופן התפעול והן באופן בו ישלב את הפדגוגיה עם הטכנולוגיה, הרי שהטכנולוגיה הופכת לא רק להיות "בלתי רלוונטית" אלא מהווה מטרד. כמו כן, עלות רכישה בסיסית של מכשירי הטאבלט לכל תלמיד, הינה גבוהה וכך גם עלויות התחזוקה והתיקונים במקרה של תקלה/שבר.

יתרה מזו, כפי שכבר ציינתי - האופן המואץ בו מתרחשים השינויים בחיינו, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית, מביא למציאות בה כלי שהיה טוב ושמיש בשנת לימודים אחת, אינו רלוונטי כלל בשנה שאחריה – אינו תומך בתוכנות ואפליקציות המתעדכנות ומתחדשות, חדשות לבקרים. .

לסכום, דרוש שינוי תפישתי בסיסי, בקרב הנהגת המדינה, בעקבותיו ישתנו סדרי העדיפויות בנושא חלוקת המשאבים., כאשר יבינו מנהיגנו כי "החינוך מעל הכל" המשאבים הראויים יופנו לטובתו כך נזכה לחינוך טוב יותר לילדנו, חינוך שבכללותו הטמעת הטכנולוגיה המשמשת כאמצעי, עזר יוצא מן הכלל, להשגת מטרתנו – הכשרת בוגרים יעילים ומועילים לחברה במאה ה 21.

הערכת עמיתים יעילה ומועילה?! לעיתים!

במסגרת הקורס "עיצוב סביבות למידה מתוקשבות" הוטל עלינו הסטודנטים, ליצור יחידת לימוד משולבת הוראה דיגיטלית. כשבועיים לפני סיום הסמסטר, כל סטודנט / קבוצת סטודנטים נתבקשו להעלות את יחידת הלימוד אל ה moodle, כשהיחידה כבר בשלבים מתקדמים, זאת במטרה לבצע הערכת עמיתים. כל יחידה "זכתה?!" לשני משובי הערכה, משתי קבוצות שונות, עפ"י חלוקה שנקבעה ע"י המרצה ד"ר אתי כוכבי.  את יחידת הלימוד שלי, בחרתי ליצור בנושא "היקף המעגל", במטרה להשתמש בה בשנה"ל הקרובה - בה אני מלמדת מתמטיקה תלמידי כיתות ו'.  אציין כי היחידה נבנתה תוך התייעצות עם שתי חברות – מדריכות מתמטיקה במחוז דרום, אשר העירו והאירו טרם העליתי את היחידה אל ה moodle, להערכת העמיתים. בעת קבלת המשוב, הופתעתי לקבל שני משובים קוטביים – מחד: קבוצת סטודנטיות אשר שיבחה ואהבה מאוד את יחידת הלימוד. את מרבית הערותיה / הארותיה קיבלתי - הוספתי ושניתי את היחידה בהתאם. מאידך, סטודנט שקטל! את היחידה מתחילת ועד סופה.  אציין כי עשה זאת בשפה ובדרך עדינה ומכבדת. בעקבות סיטואציה זו, עלו בראשי מספר שאלות: ראשית, היתכן...?! שישה אנשים, ובכללם אני, מעריכים את היחידה באופן מסוים ואדם שביעי באופן הפוך לחלוטין?! ניסיתי לבדוק את האפשרות שהמחוון אינו ברור דיו ונתון לפרשנויות. ואולם, מסקנתי הייתה המחוון ברור, מובן וחד משמעי. בשיעור השבוע, כאשר פגשתי את הסטודנט המעריך, שוחחנו ביננו, שיחה כנה אמיתית ומכבדת. פתחתי את השיחה באומרי "הבנתי שלא התחברת ליחידת הלימוד שלי..." הסטודנט שחש נבוך, ענה כי פנה אל המרצה בבקשה לא להעלות את הערכתו בפורום לעיני כל, אלא לעיניה ולעיני בלבד, אך נענה בסירוב. הסטודנט הרגיש מאוד לא נח עם הערכתו, חשש כיצד תתקבל על ידי ואולם, ביודעו שהוא נבחן על יכולת ההערכה שלו, החליט לכתוב את דעתו במלואה וללא פשרות. סיטואציה זו מביאה אל השאלות: "כן או לא הערכת עמיתים?" תשובתי - כן! "בפומבי?" תשובתי - לעיתים!, לא באופן גורף ובוודאי לא בניגוד לרצון המעריך ו/או המוערך. עוד אציין כי הערכה זו, על אף שנכתבה, כאמור, בלשון עדינה לא הביאה לתוצאה המקווה. אינני יודעת אם הסיבה הינה "אנטי תת הכרתי" או התנגדות הכרתית לכתוב, אך לא שינתי ולו דבר אחד ביחידת הלימוד בעקבותיה. לעומתה, הערכת הקבוצה האחרת הניבה את התוצר המצופה והביאה למספר שינויים ותוספות ביחידה.  

  

אפליקציית Books iRead בפייסבוק

שנת הלימודים תשע"ג החלה השבוע בהתרגשות גדולה. כבכל שנה, בכל בית ספר ובכל כיתה נערכות אספות הורים. השנה,זו הפעם הראשונה שנבצר ממני להשתתף באספת הורים בכיתתו של בני, הלומד בחט"ב - בכיתה ח', במקומי הלך אביו. ואולם מאחר וחשתי "מנותקת" שאבתי כל "פיסת מידע" על הנאמר והנעשה שם. אחד העדכונים שקיבלתי, היה ויכוח בין שתי אמהות: האחת העלתה בפני מחנכת הכיתה את הטענה: "מדוע נתנו לילדים לחופש מטלת קריאה?". הילדים נתבקשו לקרוא שני ספרים ולכתוב עליהם עבודה. לדעתה, זהו "סוג של גזילת חופשתם, חופש פשוטו כמשמעו חופש, ללא מטלות!". לעומתה, אם אחרת, הציגה את הנושא מנקודת ראות שונה: "אנו רוצים לחנך את ילדינו לקריאת ספרים, אם לא עכשיו אימתי?! שישבו קצת פחות מול המחשב ויכתבו קצת פחות סטטוסים בפייסבוק!..." לו הייתי שם, ודאי יכולתי להציע "פשרה" - קריאת ספרים ושימוש מושכל בפייסבוק, אינם סותרים אלא אף משלימים זה את זה!. אפליקציית iRead  Books  בפייסבוק -  שיתוף בין התלמידים בתובנות, חוויות, המלצות ורגשות http://apps.facebook.com/ireadit/. יחד עם זאת, יש לשים לב אם ניתן להפוך אפליקציה זו לכיתתית בלבד. אם לא, ניתן ליישם זאת, בדף פייסבוק ייעודי דוגמאת  For those who love reading books אך, כקבוצה סגורה. מיותר לציין כי הטכנולוגיה "התגייסה" לעזרתי ושלחתי למחנכת הצעה זו בדוא"ל. שמחתי לקבל על כך תגובה חיובית נלהבת, תוך הבטחה כי השימוש באפליקציה ייושם כבר במהלך שנה"ל הנוכחית. כעת, שואלת את עצמי: האם מערכת החינוך הרוויחה עוד מורה ה"מכוונת אל המקוון"?!.

כיתה קטנה משמע חינוך ולמידה איכותיים?!

בבית ספר "שדות יואב", שהיה עד שנה"ל תשע"א ביה"ס היסודי היחיד במועצה אזורית "יואב", נהינו בד"כ התלמידים והמורים  ממספר קטן של תלמידים בכיתה. עם גידול מס' התושבים במועצה – בניית הרחבות ביישובים, החל גדל בהתאמה, גם מס' התלמידים. אי לכך, הוחלט לפתוח בי"ס יסודי נוסף – "האלה" – בית ספר צומח.  האחרון החל את עבודתו, עפ"י דרכי העבודה הנהוגים ב"שדות יואב" -  שיטת לימוד ייחודית "שיטת הנושאים" http://goo.gl/auxxQ

כעת, שנתיים לאחר פתיחתו של בי"ס "האלה", מנהלים הורי וועד ביה"ס, מאבק מול המועצה בקריאה: "כן לכיתות הקטנות"!. דרישתם, לשמור על סטנדרטים של עד 25 תלמידים בכיתה. בעיקר בהתחשב בעובדה שמדובר בשיטת הנושאים (ראה קישור). לעומתם המועצה הבהירה ש"היא שואפת ל 25 תלמידים בכיתה אך ה"הקו האדום הוא עד 30". מיותר לציין, כי כמו רב הדברים בחיינו, מדובר בשיקולים כלכליים.

השבוע פנתה אלי חברה, אחת מחברות הוועד, בבקשה להצטרף למאבק והופתעה לסירובי, שהרי לדעתה אני "בעלת אינטרס" - בשנה הבאה ביתי הצעירה תעלה לכיתה א'. 

ניסיתי, אם כי ללא הצלחה מרובה, לשכנע אותה בעמדתי. ראשית: אמנם, מספר מצומצם של תלמידים זה חיובי וחשוב אך, 17 תלמידים בכיתה זו כיתה קטנה מידי לטעמי – בעיקר במובן החברתי. בהתחשב במרחקים הגדולים בין הישובים קיים קושי לקיים מפגשים חברתיים אחה"צ. במידה והמועצה תתחייב  ל 25 תלמידים לכל היותרבכיתה, ויהיו 51 תלמידים בשכבה, הרי שתיווצרנה כיתות כנ"ל.

אכן, מועצת "יואב" חרטה על דגלה לשים את החינוך בראש סדר העדיפויות, אך לעניות דעתי,    30 תלמידים בכיתה אין פרושו סתירה לחינוך איכותי.

עוד אציין כי כיתה קטנה עם מורה מסורתי, משולה בעיני לכיתה בה לכל תלמיד יש מחשב נייד / טאבלט והמורה עומד במליאה עם ספר ומכתיב שיעור בהיסטוריה... מניסיוני, לצערי, פגשתי מורים רבים אשר גם כשיש בידם חצאי כיתות משמע 14-18 תלמידים, הם אינם משנים את שיטת ההוראה, כאילו היו בכיתה עם 40 תלמידים. לעומתם, מורים איכותיים, (דוגמת מירי שני, שהייתה מחנכת של בני הבכור, ב"שדות יואב" ועבדה בשיטת הנושאים), סביר שיגיעו לכל תלמיד, גם יהיו בכיתתם 33 תלמידים –לא קל נכון, אך אפשרי!.

אמירה זו מחזירה אותי מספר חודשים אחורה, אל הפרסום שלי "מקומנו המורים כמחנכים" ומחזקת את דעתי, כי אישיותו ויכולותיו של המורה, הם שיצעידו את דור העתיד להצלחה! גודל הכיתות והאמצעים הטכנולוגיים הקיימים, הינם אמצעים ולא מטרה. אמנם, איני מטילה ספק בדבר נחיצותם של הנ"ל, שהרי הם גורמי סיוע משמעותיים, אך בסופו של דבר, החינוך הוא בידינו המורים, זאת כמובן מבלי להתעלם מחלקם החשוב ביותר של ההורים.

Web log - היומן האישי של פעם

את מקומו של "היומן האישי של פעם" תופס כיום היומן המקוון -web log  המוכר לנו כ"בלוג". הבלוג משמש להבעת עמדות, דעות ותחושות בנימה אישית וכמובן סוביקטיבית של הכותב. ואולם, כמו מרבית התהליכים המתרחשים בחיינו, גם כאן גבולות הפרטיות הולכים ומטשטשים תוך שהגיגנו, רעיונותינו ותחושותינו הופכים אט אט לנחלת הכלל.

אריאלה לונברג כותבת בבלוג שלה: יש מי ששומע?  http://goo.gl/H9xtJ  "... אני מאמינה שעצם הפרסום משפיע על המוטיבציה לכתיבה מתוך כך שלראשונה יש קוראים לכתיבתם של הילדים... התלמיד כותב לראשונה לקהל יעד.  יש לו קול,  הוא נחשב, כתיבתו יכולה לחולל משהו. אין ספק שדבר זה מעורר את המוטיבציה לכתיבה...". בניגוד לאריאלה ברצוני כאן להטיל ספק בעובדה ש"בלוג בהכרח מעורר מוטיבציה לכתיבה". לעניות דעתי, שימוש בבלוג ככלי למידה, אכן עשוי לשפר את תהליך הכתיבה, הוא חושף את הלומדים לטכנולוגיית המחשבים  ומאפשר לתת דגש לנושאים הנלמדים בתכנית הלימודים. כמו כן,  ניתנת פומביות להגיגים אישיים, תוך יכולת לרפלקציה עתידית וקבלת תגובות עמיתים. ואולם, אני שואלת את עצמי: האם הבלוג בהכרח מתאים לכלל התלמידים ובאמת אצל כולם מעודד לכתיבה???! האם אין תלמידים בעלי רתיעה לחשיפה – אם מפאת אופיים או מפאת העובדה שהם מודעים לשגיאות הכתיב שלהם?! התשובה היא: בוודאי שיש! ועל כן אנו כמורים צריכים להפעיל, כתמיד, שיקול דעת. כמו בכל שילוב של טכנולוגיה בהוראה, תפקידו של המורה הוא בחירת הכלי הנכון עבור התלמיד המסוים, כך שיקדמו אל  המטרה באופן המיטבי, תוך ניצול הערך המוסף של הטכנולוגיה בהוראה ולא שימוש העשוי לגרום נזק.

סרט בשיעור משמע "שיעור מהסרטים"?!

במסגרת הקורס "עיצוב סביבות למידה מתוקשבות", במטרה ליצור יחידת לימוד מתוקשבת, הריני תרה ברחבי האינטרנט אחר חומרי לימוד, איכותיים. שמחתי "לגלות" את האתר החינמי "אני 10" המציע סרטוני וידאו קצרים בנושאים מגוונים מתוכנית הלימודים במתמטיקה לכל הכיתות א'- י"ב  http://ani10.org/ 
אתר זה הינו יוזמה ברוכה של הגב' מאיה קלנר, אדריכלית במקצועה ומטרתה בפועלה זה, לסייע לתלמידים בצמצום פערים במתמטיקה כפי שהיא מספרת בראיון טלוויזיוני אצל אורלי וגיא:      

 www.youtube.com/watch?v=_3lcjYAQ8ZU

 "אתר 'אני 10' הוא ביטוי נהדר לאכפתיות ונתינה באינטרנט בתחום החינוך...", כפי שכתב יורם         אורעד

 http://shluvim.macam.ac.il/pg/news/yoramorad/read/40042/-10

בעודי מתלהבת מה"תגלית" החדשה ומשלבת סרטון במהלך שיעור ביחידת הלימוד, אותה אני        מכינה, התקיים במסגרת הקורס "הערכת סביבות למידה מתוקשבות" השיעור: "שיעור מהסרטים" בהנחיית ד"ר ליאת אייל, בו למדנו כיצד יש לבחון סרטים ובאיזה אופן ראוי להשתמש בהם. 

בתום השיעור, קיבלה יחידת הלימוד שלי "תפנית". הסרטון מאתר "אני 10" וסרטון נוסף של "בריינפופ", על אף היותם טובים, הוצאו מהשיעור שהרי אין בכוחם להוות תחליף להוראה שלי בכיתה בזמן השיעור. עם זאת, מאחר ומצאתי אותם כסרטונים איכותיים השימוש בהם הוסב כהסבר נוסף עבור אותם תלמידים הזקוקים לו בבית – אלה שלא הבינו דיים או כאלה שפספסו מסיבה כלשהי את השיעור. זוהי תוספת ראויה העונה על צרכים ספציפיים של פרט זה או אחר.  אפשרויות נוספות לשימוש בסרטוני הסבר אלו הן: כהתרמה לקראת השיעור. כאשר הלומדים מגיעים לשיעור לאחר שצפו בסרטון, נקודת הפתיחה של השיעור שונה. כמו כן, סרטונים אלה יכולים להוות גם העשרה, מעבר לחומר הנלמד בכיתה.

עלינו המורים, כצרכני הידע מוטלת החובה להשתמש בידע באופן מושכל – לבחור את הסרטונים כך שיקדמו אותנו לעבר מטרת השיעור תוך ניצול מירבי של הערך המוסף של הטכנולוגיה.

הוראת תנ"ך בעידן הדיגיטלי

אץ רץ לו הזמן, וקיצו של החופש מתקרב...

היום בשעות הצהרים – שהן שעות היקיצה של בני המתבגר, כמו של מתבגרים רבים אחרים, הביע באוזניי בני "דאגה" כי: "הינה מסתיימת החופשה הגדולה וחוזרים ללימודים המעצבנים, המיותרים והמשעממים". למען גילוי נאות, לא יכולתי שלא להבין אותו, שהרי מה רע לקום            ב 12:00, לבלות עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, ללא מחויבויות של לימודים ומבחנים?! – הרי גם אני הייתי בגילו ובהחלט הבנתי לליבו.

יחד עם זאת, אמירתו זו זימנה לנו שיחה מעניינת ומעמיקה על חשיבותם של הלימודים.            אחת מטענותיו הייתה "מקצוע כמו תנ"ך, מי בכלל צריך ללמוד אותו, סתם שעמום ו'חוצמזה', אני לא דוס!"

משפט זה עימת אותי עם מספר נקודות שעמן צריכים המורים לתנ"ך להתמודד, כיום אף יותר מבעבר:

ראשית – "הבעלות" שלקחו חלק מהדתיים על הדת והתנ"ך, מביאה לסוג של אנטי מצד חלק מהציבור החילוני. יתרה מזאת,  שפת התנ"ך, קשה ובלתי מובנת והטקסטים עימם צריכים התלמידים להתמודד ארוכים.  "סוד" ידוע הוא שכיום הילדים ממעטים לקרוא ספרים בכלל, אזי ספר בשפה כה בלתי מובנת ובהתחשב בעובדה שב'עידן הדיגיטלי' הם מורגלים לקריאה מסוג אחר – כל אלה הופכים את לימוד המקצוע לבעייתי.

לאחר שניסיתי לשכנע את בני, (בהצלחה יחסית להערכתי), כי לדתיים אין בעלות על הדת וכי כפי שאמר יגאל אלון: "עם שאין לו עבר, ההווה של דל ועתידו לוט בערפל" ומתוך כך זכותנו ואף חובתנו, להכיר את ההיסטוריה של העם היהודי,כל שנותר לי הוא "להתמודד" עם נושא ה"שעמום".

עפ"י תפסתי מאז ומעולם – המורה הוא זה ש"עושה את המקצוע" מורה טוב יכריע את הכף לזכות המקצוע ואילו מורה פחות טוב דן את המקצוע לחובה.

כיום ב'עידן הדיגיטלי', מקומנו כמורים, נהיה חשוב אף יותר מבעבר! אמנם, אנו כבר לא כבעבר מקור הידע, אך ההכוונה אל האתרים הנכונים ה"מתגייסים" לעזרתנו, ומביאים להסתכלות אחרת על המקצוע, היא זו שתקבע את יחסם של התלמידים ללימודים בכלל ולמקצועות ספציפיים בפרט.  

עמותת 'סנונית' לקידום ההוראה המתוקשבת,  "פתחה את שעריה" במטרה להנעים ולהיטב את כלל השיעורים ובכללם תנ"ך בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים:

מקראנט:  http://www.mikranet.org.il/kids/  מכיתה ב' ועד י"ב.

התנ"ך כולו מוצג באופן דיגיטלי. קיימת אפשרות חלוקה עפ"י נושאים ופיסוק הטקסט, ניתן לשנות את גודל גופן הקריאה, קיימת אפשרות שמע, פרושי מילים קשות והקראה – ניתן מענה, יוצא מן הכלל, לשונות בין התלמידים. פעילויות בדרגות חשיבה שונות חידונים סרטונים והכל בצורה מזמינה וידידותית המתאימה כאמור לגילאים השונים.

בקישור: http://comics.mikranet.org.il/?/comix_main.html  המיועד לתלמידי כיתות היסוד, מועבר הסיפור המקראי באמצעות קומיקס. השפה המקראית, הבלתי ידידותית והבלתי ברורה, מוצגת לילדים באמצעות הדמויות המקראיות המלוות את סיפור העלילה. הסיפור מוגש באופן ברור ומוטעם לאוזניהם של הילדים.  

מיותר לציין כי גם לרשות המורה חומרי עזר רבים כנסו, השתמשו ותהינו!!!

הפער הדיגיטלי ההולך ומצטמצם?!

במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של החינוך"  שוחחנו על ה"פער הדיגיטלי" הנובע מסיבות רבות כגון: מחסור בתשתית, חוסר יכולת כלכלית להתחבר לאינטרנט, חוסר מודעות –חוסר הבנה בחשיבות ההתחברות, מחסום השפה האנגלית, חשש מהטכנולוגיה ו התנגדות עקרונית, אידאולוגית לערכים אותם מייצגת הטכנולוגיה.

לאור, העובדה שכשליש מהסטודנטים הלומדים עימי  לתוארM.A  בחינוך, במסלול תקשוב, במכללה ללימודים אקדמיים באור יהודה, הינם ערבים, עלה בי רצון לבחון האם רק מקרי הדבר או שזו המציאות הרווחת כיום, בקרב המגזר.  

על מנת לעשות כן, נעזרתי בסקר שערכנו: https://dl.dropbox.com/u/73634213/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%9F%20%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%20%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA%20%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98.xls

אותו הישוותי לנתוני המצגת של ד"ר  טל- מישר ראה להלן:   

https://docs.google.com/file/d/0B22SLKiAPQtTYWZkNjllNTUtZDVkZS00M2U5LTg4OGYtZTg1NTg0Nzk4M2Jj/edit

עפ"י המצגת בשנת 2005, רק בבתיהם של  30% מן הנשאלים הערבים, היו מחשבים המחוברים לרשת האינטרנט. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 2007, עפ"י מחקרו של  פרופ' גוסטבו מש, אמנם נצפה הבדל בין אחוז המשתמשים היהודים לאחוז המשתמשים הערבים ואם זאת, עלה אחוז המשתמשים לכדי 52%.  ניתן לאמר כי כבר לפני חמש שנים ניתן היה להבחין בניצניה של מגמת עלייה, בשימוש הביתי במחשבים מחוברי אינטרנט, בקרב האוכלוסייה הערבית.

אמנם, רק 29% מן הנשאלים בסקר שלנו היו ערבים  (39 מתוך 150) ואולם, ניתן לראות כי  100%  מהנשאלים הערבים, ללא הבדלי מין וגיל, בין אם משכילים ובין אם לאו, דתיים/מסורתיים /חילוניים,  מוסלמים/נוצרים/ודרוזים, כולם ללא יוצא מהכלל, הינם בעלי מחשב עם חיבור לאינטרנט בביתם. רב הנשאלים כ 74% (29 נשאלים) נכנס לאינטרנט מספר פעמים ביום, והשאר למעט שלושה, נכנסים פעם ביום.

השאלה בנושא רשתות חברתיות, ענינה אותי באופן מיוחד, תהייתי האם דתיים נמנעים משימוש ברשתות החברתיות. מן הסקר עולה כי לא ניתן לאפיין את המשתמשים בקביעות לעומת אלה שאינם משתמשים כלל  (5 נשאלים) . יש בין המשתמשים לעיתים תכופות דתיים וחילונים משכילים ושאינם משכלים. עם זאת, המשותף לכל אלו שאינם משתמשים, ממוצע הגילאים:   40-50. אציין כי גם אצל היהודים מרבית הנשאלים שענו כי אינם משתמשים כלל ברשתות החברתיות הינם בגילאים אלה.

כ 23% מהנשאלים הערבים מבקרים באתרי החדשות  מספר פעמים ביום - (9) . כ 44% מבקרים  פעם ביום (17 נשאלים) . שלושת הנשאלים שהעידו כי כלל אינם מבקרים באתרי החדשות הינם זכרים בגלאי 10-20.

שימוש בחיפוש מידע כמו גם צפייה בסרטים, אצל מרבית הנשאלים הערבים הינו ממוצע של פעם ביום.  רב הנשאלים העידו על עצמם כי הם ממעטים להשתמש בחנויות מקוונות ובאתרי משחקים.  

ניתן אם כן להסיק מתוך ה"מיני סקר" בהשוואה לנתונים משנים קודמות, כי הפער הדיגיטלי בקרב האוכלוסייה הערבית, ביחס לאוכלוסייה היהודית, הולך ומצטמצם ללא הבדלי גיל, דת ומין. השימוש העיקרי אצלם הינו בדוא"ל, חיפוש מידע וסרטים, פחות שימוש ברשתות חברתיות וממעטים לשחק ברשת ולרכוש בחנויות מקוונות.  

הערכת פעילות קבוצתית בפייסבוק

במסגרת לימודי לתואר שני בחינוך במסלול תקשוב, הריני משתתפת בקורס "היבטים גלובליים של החינוך" בהנחייתה של ד"ר חגית מישר- טל.

במסגרת הקורס נפתחה קבוצת "פייסבוק" הכוללת כארבעים סטודנטים. מעבר לשיעור הפרונטליים המתקיימים במכללה, כל התקשורת בין המרצה לסטודנטים, ובין הסטודנטים לבין עצמם בנושאי הקורס, מתקיימת דרך ה"פייסבוק". ללא ספק, זוהי חשיפה לפדגוגיה של כלים מתוקשבים, שמטרתה לפתח מיומנויות הוראה במערך הוראה מתוקשב, להקנות אסטרטגיות יעילות בתחומי ההוראה המקוונת ולפתח מיומנויות להפעלת תלמידים בסביבה מתוקשבת מבוססת אינטרנט.

המטלה האחרונה שניתנה  לקבוצה הייתה לקרוא שלושה מאמרים ולהתייחס אליהם מהיבטים מסוימים וכן להגיב בין 3-8 תגובות לדברי החברים בקבוצה. ניתן הסבר מדויק מה מצופה מאתנו, עד רמה של מס' שורות לפרסום וכן, נתבקשנו לא לחזור על דברים שנאמרו. הובהר לנו מראש ע"י המרצה כי אין בכוונתה להיות חלק מהדיון –הינה משתתפת פסיבית – עפ"י התפישה הפדגוגית של המורה כמכוון ולא כמרכז הידע. משך המטלה הינו שבועיים.

כמשתתפת פעילה, שקראה את מרבית הפרסומים והתגובות, ברצוני לחוות את דעתי על הפעילות ומסקנותיי ממנה.

משך זמן הפעילות הינו ארוך מידי. אציין כי מובן לי מהיכן נבעה ההחלטה לטווח זמן כה ארוך – התחשבות באלה מאתנו העסוקים יותר. ואולם, הסטודנטים שהצטרפו לדיון רק לאחר שבוע או יותר, בין אם קראו את שנכתב בעת היעדרותם ובין אם לאו, ועל אף ההנחייה שלא לחזור על דברי החברים, הרי שחזרו המון פעמים על אותם הדברים. הואיל והנושא מצומצם ומדובר, כאמור, בארבעים חברי קבוצה, קשה וכמעט בלתי אפשרי שלא לחזור באופן זה או אחר על הדברים. עובדה זו הפכה את הדיון מספר ימים לאחר תחילתו, למשעמם ובלתי מפרה.

לאורך כל התקופה (שבועיים) הייתה התערבות אחת בלבד שבה ד"ר מישר ניסתה לכוון את הדיון ולהעלותו לרמה אחרת ואולם, לעניות דעתי, הדיון לא התרומם. יתכן כי היה מקום להתערבות נוספת.

כפי שכתבתי- מידת ואופן ההשתתפות גם הן פורטו במדויק ואני מבינה מהיכן זה נובע – מחד חוסר רצון ל"השתלטות" של קבוצה מסוימת על הדיון ומאידך מניעת מצב של סטודנטים פאסיביים לחלוטין. עם זאת, לטעמי נוצר מצב שסטודנטים כתבו "רק כדי לכתוב" במטרה להגיע למס' פרסומים נדרש ואחרים, ובכללם אני, שרציתי להתייחס נמנעתי על מנת שלא אתפס "כמשתלטת".

הנ"ל נובע לצערי א. מתוך ניסיוננו העגום בסמסטר הראשון, בו אחוז גדול מהסטודנטים קיבל ציון נכשל על מידת ההשתתפות בפורם ב. מידע מסטודנטים משנים קודמות, האומר כי ד"ר מישר נותנת מקום רב להשתתפות בקבוצת הדיון, בעת מתן הציון.

הציון מחזיר אותי לאחד מפרסומי הקודמים בנושא "הערכה"  מיום 24.7.2012 ומחזק את דעתי על היותו משחית ובלתי מועיל! אמנם, כולנו מדברים על הערכה חליפית, אך כל עוד התעודות והציונים "נושפים בעורפנו", אם זה בבתי הספר ואם בלימודים גבוהים, הרי שקיים קושי לשינויים משמעותיים.

מחשב נייד לכל תלמיד כן או לא?!

ביום שני ה 9.7.2012 הועלתה במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב"  בהנחיית ד"ר חגית טל-מישר, סוגיי מעניינת – כיצד להתמודד עם העובדה שבידי כל הסטודנטים יש מחשבים? ד"ר מישר אף שיתפה אותנו כי לעיתים היא חשה שהיא משוחחת עם אחוז נמוך מאוד של סטודנטים וכל השאר שקועים במחשב, וכי אינה יכולה לדעת האם העיסוק קשור לשיעור -   מסכמים אותו או גולשים ברחבי האינטרנט. סוגיה זו נכונה, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בילדים ובנוער. לעניות דעתי, כאשר מעמידים את יתרונות המחשב בשיעור אל מול חסרון זה ברור לי כי חובה עלינו לצייד את תלמידנו במחשבים תוך שינוי הפדגוגיה: ראשית: להיות מספיק אטרקטיביים כך שתלמידינו יאזינו לדברינו וישתפו עמנו פעולה, שנית: לעשות זאת בזמן קצר ובתמצות וביתרת השיעור לאפשר לילדים למידה פעילה עצמית ו/או שיתופית ברשת כשאנו משמשים כמתווכים.

דעתי זו קיבלה ביסוס נוסף כשעתיים מאוחר יותר. בעוד ד"ר יאיר צדוק מסביר נושא מסוים על הלוח האלקטרוני, החל הלוח רועד. תגובתו הצינית הייתה: "לוח חכם".

העובדה שהיו בידינו מחשבים אפשרה גלישה מהירה באתרי החדשות באינטרנט והתברר כי הייתה זו רעידת אדמה. לאור האמור לעיל, ארזנו את חפצינו, מחשש לרעידה נוספת וחלילה התמוטטות של המבנה, ועברנו ללמוד בחוץ. תודה לאל, לא הייתה רעידה נוספת ואולם, המידע שהיה בידנו הפך לידע וידע פרושו כוח. כמו כן,  מיותר לציין כי ללא המחשבים הניידים לא ניתן היה להמשיך את התרגול שהרי השיעור ברובו מעשי.    

זכות הילד לפרטיות ברשתות החברתיות

בבית הספר בו אני מלמדת חל איסור על הבאת טלפונים סלולריים למיניהם לאורך שנת הלימודים.           יתרה מזאת, לטיולים חל איסור על הבאת מצלמות. העניין מעורר התקוממות רבה בקרב הילדים ואף בקרב חלק מההורים. לדברי הנהלת בית הספר הסיבה לאיסורים הינה הצורך לשמור על פרטיות כלל הילדים. החשש בקרב הנהלת ביה"ס, כי תלמידים יצלמו ו/או יקליטו סיטואציות בלתי ראויות ויפרסמו אותן ברשתות החברתיות.

מספר לא מבוטל של פעמים הועלה הנושא לדיון בחדר המורים, במטרה לבחון האם נכון להמשיך עם האיסורים הללו.

אם להודות באמת, עד תחילת שנת הלימודים תשע"ב הייתי מהמצדדים באיסורים הנ"ל, בטענה ש"אנו כמערכת חינוכית מחויבים לעשות את המקסימום לשמירה על פרטיות תלמידנו..."

ואולם,  לאורך שנה זו הולכת ומשתנה אצלי התפישה, בעיקר בהשפעת לימודי התואר השני שלי בחינוך במסלול תקשוב. מחלחלת אצלי ההבנה כי הרשתות החברתיות קיימות וזו עובדה! הילדים והנוער הם חלק בלתי נפרד מרשתות אלה ולהפך- הרשתות הן חלק בלתי נפרד מחייהם של הילדים והנוער.

לאור האמור לעיל, אני רואה כיום באיסורים אלה כסוג התנהלות של בת יענה הטומנת ראשה בחול וכך "הסכנה חולפת".  אין באפשרותנו למנוע מהילדים את השימוש ברשתות החברתיות ואולם, עלינו כהורים וכמורים לחזור ולהסביר את המעלות, המגבלות, הסכנות והאיסורים, בעת שימוש ברשתות החברתיות.

מצ"ב סרטון פאנל של בני נוער בנושא "זכות הילד לפרטיות ברשתות החברתיות"

http://www.youtube.com/watch?v=ghn4HCcRdm8&feature=related

להלן אביא מספר ציטוטים של בני הנוער, משתתפי הפאנל, אליהם התחברתי, ובהם אני רואה את יכולתנו כמורים להצליח ולנווט בעולם הדיגיטלי.   

"דיון משותף המבוסס על אמון..." (בין הילדים והנוער למבוגרים ש.א) (דק' 08:45)

"פגיעה בילדים זה לא מתחיל ונגמר בפייסבוק, אם ילד מוטרד זה לא מסתכם על ה wall שלו... זה מתחיל הרבה יותר מוקדם - זה קשור לילד, לסביבה שלו, להורים, (למערכת החינוך ש.א), זה לא שמי שמתחבר לפייסבוק הוא בסכנת חרם... הפייסבוק לרוב הוא רק פלטפורמה..."  (דק' 14:28)

"הדרך העיקרית למניעה (של התנהלות בלתי תקינה ש.א) לפתח מודעות אצל בני הנוער ובמערכת החינוך..." (דק' 16:20)

"לילדים לא היו בעיות לפני ואחרי הפייסבוק?..." ( דק' 16:30)

"כמו שביה"ס מחנך אותי להתרחק מסיגריות, כמו שההורים שלי לימדו אותי להתרחק מאנשים שאני לא מכירה ... , אך חשוב שילמדו אותי לא רק על הסכנות אלא גם על התועלת העצומה שאני מפיקה ..כלי ממש חשוב בלמידה שלי... " (דק' 20:36)

טיפ לגולשים הצעירים מפי הנוער: "לפקוח עין ואוזן ולחשוב פעמיים לפני שמפרסמים מידע" (דק' 23:08)

לסיכום, אם אנו כמערכת חינוך, בשיתוף פעולה עם ההורים ,נשכיל לכוון את הילדים לפעילות מבוקרת ונכונה ברשתות החברתיות, לא  נחייה בחשש כי איננו מגנים עליהם. לא נתקן תקנונים ש"הציבור אינו יכול לעמוד בהם", שהרי "סוד ידוע הוא" שהילדים מחזיקים טלפונים בתיקיהם אך הם אינם משתמשים בהם במסגרת ביה"ס. יתרה מזאת, נוכל לפעול בצורה יעילה ומועילה עם תלמידנו וילדנו במרחב הדיגיטלי.

הערכת יחידת לימוד מתוקשבת

הערכת יחידת לימוד מתוקשבת

במסגרת לימודי לתואר שני בחינוך, במסלול תקשוב, בניתי בסמסטר השני יחידת לימוד מתוקשבת בנושא "נפחי גופים". מאחר וטרם קיבלתי הערכה עליה ומתוך העובדה כי כעת אני לומדת קורס "הערכת טכנולוגיות מידע וידע" בחרתי לבחון באופן עצמאי את יחידת הלימוד, עפ"י קריטריונים שניתנו בקורס.

https://sites.google.com/site/mlatikshuv2011/home/256

•    תוכן נכון ומובן: למיטב הבנתי, התוכן  אמין, מתומצת ובהיר.

•    שלמות התוכן: יחידת הלימוד כוללת את כל התוכן אותו התלמיד צריך ללמוד,עפ"י תכנית הלימודים של משרד החינוך. 

•     פרסונליזציה: התאמת התוכן הנכון לאדם הנכון בזמן הנכון. יחידת הלימוד מותאמת לרמת הבנת וידיעותיהם של תלמידי כיתות ו'. היא מורכבת מהסברים ותרגולים בממדים שונים: חזותיים- קריאה, סרטונים ומצגות, ושמיעתיים – הסברים מילוליים המלווים את המצגות ונותנים הדגשים במקומות הרלוונטיים. כל תלמיד יבחר את הדרך הנוחה לו ללימוד והבנה.

אסייג ואומר כי תלמיד כיתה ו' שאינו ברמת ידע עפ"י גילו בהתאם לתכנית הלימודים, יתקשה ללמוד מתוך יחידת לימוד זו.

הפרסונליזציה מאפשרת לגולש להבין כי הוא הגיע למקום הנכון וכי באתר בו הוא נמצא, הוא יוכל למצוא את מבוקשו. בעת בניית אתר גדול יותר מיחידת הלימוד אותה אני בוחנת, התאמה אישית של אתר הינה תהליך שתחילתו באיסוף מידע על מבקרי האתר, ניתוח המידע בזמן אמת, והצגת מידע / תוכן מותאם לכל מבקר על פי פרופיל הגלישה שלו. (מתוך: בנייה וקידום אתרים)

      

• אבטחה: לא רלוונטי. ביחידת לימוד זו התלמידים אינם מתבקשים למסור פרטים מלבד שמם. את    העבודות הם מעלים למסמכים משותפים עם הרשאות כניסה מוגבלות.
• ניווט: מערכת התפריטים ביחידת הלימוד מתפקדת כראוי. הקישורים מאפשרים לתלמיד להגיע לעמודי המידע המרכזים - לכל אחד מהשיעורים ולדף הבית, מכל מקום באתר ובמינימום לחיצות עכבר. הניווט מאד ברור, נגיש ואסטטי. סרגל הניווט קבוע בכל הדפים ולכן בקלות אפשר להגיע לכל דף. יתרה מזאת, בסוף כל שיעור יש חיצי מעבר לשיעור הבא או חזרה לשיעור הקודם.
•  אינטראקטיביות: בכל שלב ביחידת הלימוד ניתן לפנות אל הפורום הכיתתי הייעודי לקבלת עזרה ובמייל אישי אל המורה. רב הפעילויות הן עם פידבק מידי – הן במשחקים והן במשימות התרגול בהן ניתנו התשובות הנכונות. במספר מצומצם של משימות הפידבק אינו מידי אך ניתן להיעזר במסמך המשותף אליו מופנים התלמידים לכתיבת תשובותיהם.
•  עיצוב הממשק: עיצוב יחידת הלימוד אסטטית אין עומס פריטים, אין ריבוי צבעים ואין מסיחים. הכיתוב כהה על רקע בהיר,  קיימת  אחידות בגדלי וסוג הגופן. 
• ניצול הטכנולוגיה:  מתקיים שתוף פעולה בין התלמידים, ללא הגבלה של כמות המשתתפים ללא מגבלת זמן ומקום.       

•  מימד הפדגוגי:

          רמות חשיבה: המשימות בנויות ברמות חשיבה שונות, באופן הדרגתי מהקלה אל הקשה ועפ"י הטקסונומיה של בלום: ידע, הבנה, יישום, אנליזה וסינתזה.

          שיתופיות: לאורך כל יחידת הלימוד קיימת שיתופיות – חלקה נדרשת במשימות וחלקה  עפ"י בחירה בפורום הכיתתי.

       קרוב התכנים לעולמו של הלומד: קיים חיבור בין המציאות היומיומית של התלמיד לחלק מן המשימות.

     הערכה שזורה: ההערכה בוצעה לאורך שלבים שונים של תהליך הלמידה – הן הערכה עצמית, הן הערכת עמיתים והן הערכת המורה.

הערכה תלמידים במערכת החינוך:

הערכה – תהליך איסוף נתונים לבדיקת הצלחתו של אובייקט כלשהו: תכנית לימודים / פרויקט / בית ספר / מורים / תלמידים.

לאחר איסוף הנתונים בדיקתם וניתוחם מתקבלת החלטה לגבי אופן המשך פעולה.

תהליך ההערכה הינו תהליך שיש לבחון לאורך זמן ולא באופן חד פעמי.

ברשומה זו מבקשת לבחון את השאלה באיזה אופן אנו, כמורים, מעריכים את תלמידנו במערכת החינוך והאם נכונה דרך זו?

באופן תאורתי, ידוע היום ראה מאמרו של Kozma, כי הערכות תפקודיות ופרויקטים, מספקים לתלמידים משימות הבודקות רמות ידע גבוהות, הדומות למשימות איתן יתמודדו בבגרותם בעולם העתידי ועם זאת בפועל, עדיין מדדי ההצלחה במערכת החינוך מבוססים על שיטת הערכה מסורתית – מדדים סטטיסטיים כמותניים הבוחנים את הילד על ידע מצומצם במקצועות שונים, ובודקים את מידת הצלחתו במבחני המיצ"ב, מפמ"ר ובגרות. מדד ההצלחה – הישגים גבוהים במבחנים.

לעניות דעתי, אנו עושים עוול לתלמידנו. ילדים שונים, בעלי יכולות שונות נאלצים לעמוד בסטנדרטים זהים. יתרה מזאת, אנו חוטאים למטרה אליה אנו שואפים – הכנת הילדים לחיים עתידיים, להיות אזרחים יעילים ומועילים בחברה. שינון חומר, כפי שבא לידי ביטוי כיום, במרבית המבחנים אינו חותר למטרה זו! 

רפלקציה על כתיבת בלוג

את סמסטר ב', בעת קבלת המשימה לפתיחת בלוג, התחלתי עם סימן שאלה גדול, 

מה אכתוב וכיצד?

ראשית, אציין כי העדפתי הינה לתחום הריאלי ופחות לתחום הכתיבה המילולית.

כמו כן, אוכל להעיד על עצמי כעל "אדם סגור אשר אינו נוטה לשתף את הסביבה 

במחשבותיי, דעותיי ואם אני עושה כן זה בד"כ את סביבתי הקרובה בלבד".

והינה, מוצאת את עצמי שותפה פעילה במהפכה הדיגיטאלית שבה

החשיפה והשיתוף הם חלק בלתי נפרד מהמציאות! 

אם להודות באמת, אין זה פשוט עבורי אך משתדלת להתמודד "בגבורה".

מבחינה מעשית, רשומה של כעמוד, אשר אם הייתי כותבת אותה על דף עם עט,

סביר שהייתה נמשכת כחצי שעה, ואילו מול המחשב, עקב חשיבתי המסתעפת,

והמידע האינטראקטיבי שמאפשרת הטכנולוגיה, הרי שאני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות

גולשת שעות ומגיעה למידע שבכלל אינו רלוונטי לרשומה אותה אני כותבת.

תחושה שונה, אחרת, עדיין דורשת ממני זמן הסתגלות אך נדמה לי שאני "בכוון" הנכון...

שינוי וחדשנות לשם מה?

מאמצים רבים מושקעים במטרה לשנות ולחדש את פני מערכת החינוך-באמצעות רפורמות כגון:  יול"א 1960, "האינטגרציה" 68, יוח"א 1997, "מחר" 98, "דברת" 2003, "אופק חדש" 2008, "תוכנית התקשוב הלאומית" 2010 ו"עוז לתמורה" 2011.

נשאלת השאלה לשם מה, האם לא החינוך "הישן" הוא זה שהביא אותנו עד הלום – הישגים מדהימים בתחומי המדע והטכנולוגיה?!

קובעי המדיניות, חוקרי חינוך ואנשי ציבור מרבים לדבר על "משבר במערכת החינוך". הישגים נמוכים של התלמידים במבחנים במקצועות היסוד, תוכניות לימודים בלתי עדכניות ואחוז נמוך של זכאים לבגרות. שימוש בפדגוגיה ישנה - דרכי הוראה ולמידה קלאסיות, הוראה פרונטלית כשהמורה משמש כמקור הידע, סטנדרטיזציה של זמן, מקום ותפוקות – שאיפה להישגים זהים לכל התלמידים.

אם כן, האם ניתן לדבר במושגים של "משבר"? הרי, מדדי ההערכה כלומר דרכי ההבחנות, שייכים גם הם לסטנדרטים הישנים.

ובכן, לעניות דעתי,  זהו  משבר. אמנם, ההישגים אליהם הגיעה האנושות בזכות אותם "פורצי דרך" הם רבים אך אסור לנו כחברה ובעיקר כאנשי חינוך, לאפשר מצב בו רק "יחדי סגולה" יתקדמו- אתנו או בלעדינו, ומרבית האוכלוסייה תישאר "אי שם מאחור", ללא יכולת לנצל את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת וללא יכול לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיות ובממצאים הקיימים.

צימצום בחינות הבגרות

לפני מספר חודשים, הודיע איש התקשורת, יאיר לפיד, כי הוא עוזב את חברת החדשות לטובת כניסה לפוליטיקה. לפיד הקים את מפלגת "יש עתיד" תוך שהוא מתחייב, כחלק ממצע המפלגה, לפעול לצמצום משמעותי של תוכנית בחינות הבגרות.

אודות מבחני הבגרות כיום ראה:  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%AA_%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%AA

תלמידים והורים כפרטים ואף קהילות, מדרגים את עצמם ואת בתי-הספר שלהם,כיום, עפ"י הישגים בחינות הבגרות. נראה כי בחברתנו מבחנים אלה התקבלו כמדד נפלא למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוך ילדינו. כמו כן, ציונים גבוהים בבחינות הבגרות הם אחד מתנאי הכניסה לפקולטות "נחשבות" בכל אחד מהמוסדות האקדמיים בארץ.

מכאן עולות השאלות: מה טיבם של מבחנים אלה?! כיצד הם בנויים?! האם הם באמת כה חשובים או שאולי צודק לפיד שיש צורך לצמצמם?! מה משקפים הצלחה / אי הצלחה בהם?!

מבחני הבגרות כפי שהם כיום, ברוב המקצועות, הינם אוסף של שאלות המנסות למדוד את יכולתם של התלמידים לזכור אוסף גדול של עובדות. עובדות שספק אם יש חשיבות לזוכרן... שהרי, בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים, כל המידע נגיש ב"לחיצת כפתור". יתרה מזאת, נשאלת השאלה מיהו בעל היכולת לבחור מתוך מאגר הידע האנושי האין סופי, את העובדות אשר חיוניות לכל?! ומדוע החליט שדווקא עובדות אלה הן החשובות ולא אחרות?! ומה לגבי הרעיון של סטנדרטים אחידים, האם זה הגיוני לשאוף שכל בני השמונה עשרה יהיו בקיאים באותו החומר?! תלמיד שאינו מסוגל ו/או מעוניין לשנן את אוסף העובדות הנ"ל, תהיה הסיבה אשר תהיה (קוגניטיבית, רגשית או אחרת) האם זה מנבא לגבי הצלחתו בעתיד, כאדם, כאזרח ואפילו כסטודנט?!

ברצוני להביא כאן דוגמא אישית מתוך ביתי. בן זוגי, ניב, נולד בקיבוץ, שם ערך העבודה היה ערך עליון – לא פחות חשוב ואולי אף חשוב יותר מהלימודים. תלמיד שלא קם מוקדם בבוקר לביה"ס נשלח לעבוד. במהרה, ניב וחבריו "תפסו את הפטנט" ולא קמו בבוקר. משמע – סוף כיתה י' הייתה השכלתם "השכלה חקלאית" על הטרקטור. מיותר לציין שלא סיימו שתים עשרה שנות לימוד עם תעודת בגרות. עובדות אלה לא הפריעו לניב לאחר מספר שנים – כשהחליט שהוא רוצה ללמוד לעבור מכינה ולסיים בהצלחה יתרה את ה"טכניון" ובהמשך, להצליח בעבודתו כמהנדס. יתכן כי מקרה זה מיצג שורה ארוכה של מקרים דומים ועל כן איני רואה חשיבות בכמות כה גדולה של מבחני בגרות שרובם, תכליתם שינון חומר.

בהחלט יעשה נכון לפיד, לעניות דעתי, אם יצמצם את מס' הבחינות. תתקיימנה בחינות רק במקצועות הליבה ובהן יבחנו אך ורק מיומנויות, ללא צורך בשינון. כמו כן, יש להמשיך ולאפשר לתלמידים להיבחן כל אחד בהתאם ליכולותיו ו/או מגבלותיו לדוגמא דיסלקטים בעלי צורך לבחינה בע"פ.

הפרעות קשב וריכוז

בעודי "משוטטת" בפייסבוק, נתקלתי בתמונה המדהימה הנ"ל, אשר החזירה אותי לאחד השיעורים שהתקיימו בקורס "מדעי החינוך של המאה ה 21" במסגרת לימודי לתואר שני בחינוך. בשיעור זה, נכנסנו מעט "לעובי הקורה" במטרה לבדוק מדעית: "מהי הפרעת קשב וריכוז?". נוכחנו כי הפרעה זו אינה מחלה אלא התפתחות קוגניטיבית מאוחרת, של כשלוש שנים ביחס לגיל הביולוגי, ואולם, ילדים עם הפרעת קשב, פורחים בשלב מאוחר יותר. הפרעות הקשב באות לידי ביטוי בהיפראקטיביות, אימפולסיביות והסחת הדעת. אחטא לאמת אם אמר ש"קל ללמד בכיתה של 35-40 תלמידים, כשתלמיד בעל הפרעת קשב , הוא אחד או יותר מן הנוכחים בכיתה". יחד עם זאת, מאז ומתמיד, היה לי כמורה, מקום מיוחד, חם בלב לילדים אלה. גישתי הייתה: "מסכן הוא חולה, אי אפשר לבקש ממנו להתנהג אחרת כמו שאי אפשר לבקש מעיוור לראות...". לאחר שיעור זה, באחת "נפל לי האסימון": המסכנים זה לא הם, זה אנחנו כחברה שאינה יודעת להכיל את השונה, האחר, שהרי, שונה אינו בהכרח רע!!! הבנתי, שהגיע הזמן שמתווי המדיניות במשרד החינוך, ישכילו סוף סוף להבין כי אנו בעידן חדש: לא בתקופת המהפכה התעשייתית של לפני 200 שנה... מערכת החינוך אינה מכונה, התלמידים אינם חומרי גלם שעליהם ליצר תפוקות ע"י השגת הישגים, תכניות הלימודים אינן פס ייצור המוני, לינארי המוכתב מראש. הגיל הביולוגי אינו בהכרח מצביע על ההתפתחות הקוגניטיבית ולא ניתן "בלחץ" לשנות זאת. ישיבה בחדר סגור למשך 5-7 שעות, בה נדרש להתרכז בלמידה, שבדרך כלל רוב נושאיה אינם מתחומי העניין שלו, ישיבה כנ"ל, אינה מתאימה לכל ילד. אופן ההוראה של המורה כמקור הידע, אינה רלוונטית עוד! המידע קיים ונגיש, ל"ילדים הדיגיטליים" אף יותר מאשר לנו – ה"מהגרים". במקרים בהם המורה "מתקדם" הוא מלמד בכיתה ונעזר במחשב ובברקו אך, האופן נישאר אותו אופן, בו היה מלמד גם בתקופה ה"טרום הטכנולוגית". גם דרכי ההערכה אינן עוד רלוונטיות. לצערי, כפי הנראה, אין בין מתווי המדיניות ומקבלי ההחלטות במשרד החינוך, אנשים בעלי הפרעות קשב וריכוז, שאם לא כן, ודאי היו שומרים על גמישות מחשבתית וחוסר קיבעון  ומשנים את הנחות היסוד של המשרד.

תסמונת "הראש הקטן" אצל מורים

במסגרת לימודי תואר שני בחינוך, במכללה ללימודים אקדמיים באור יהודה, פתחה מגמת תקשוב ולמידה 2011, קבוצה סגורה בפיס בוק. ביום רביעי ה 2.5.2012 העלה אחד הסטודנטים את השאלה הבאה: " תגידו לי : מכללות להכשרת מורים מכשירה אנשים עם "ראש קטן" ??????????????????????? "

מרגע שקראתי את השאלה אני תוהה: היתכן שהוא צודק?! מאין נובעת אמירה זו?

ובכן, כמורה, לעיתים קרובות גם אני נתקלת בתופעת "הראש הקטן" ונשאלת השאלה: מדוע?

לעניות דעתי, מספר גורמים הם שתורמים לכך: ראשית,  אתחיל במכללות להכשרת מורים, כפי שציין אותו סטודנט.  

דרישות סף הכניסה למכללות אלה, נמוכות משמעותית ביחס למקצועות חופשיים אחרים. לדוגמא: לימודי משפטים- נדרש סף קבלה של סביב 700 בפסיכומטרי -  http://www.mat.co.il/lEa לעומת סף קבלה למכללה למורים- נדרש סף של סביב 500. מכללות מסוימות מקבלות אף עם 450 ולעיתים כלל לא נדרש פסיכומטרי  http://www.mat.co.il/lEC. מבקשת בזאת להדגיש, כי אין באמירתי זו  לקבוע כי כל מי שהולך ללמוד חינוך במכללות הינו בעל פסיכומטרי נמוך ו/או בעל יכולות נמוכות, אולם, ניתן להסיק מהנ"ל, שרבים מן המתקבלים למכללות לחינוך, לא היו מתקבלים למקומות אחרים ואולי להיפך – כיון שלא יכלו להתקבל למקומות אחרים, הלכו אל המקום הכל כך חשוב בעיני – המקום שמכשיר צוות חינוכי עבור דור המחר! כמי שלמדה תואר ראשון באוניברסיטת ת"א ואח"כ עברה הסבת אקדמאים, במכללת "לוינסקי" לחינוך, צר לי,  להעיד כי רמת הלימודים גבוהה הרבה יותר באוניברסיטה.  

המכללות הן, כפי שציינתי, רק אחת מן הבעיות שעשויות להצביע על הסיבה ל"תסמונת הראש הקטן" אצל המורים. בעיה נוספת היא התגמול. המורים בישראל מרווחים משכורת נמוכה באופן משמעותי ממקבליהם בעולם, כך פורסם בעיתון "גלובס" 7.9.2010 מתוך דו"ח OECD  2010 http://www.mat.co.il/lE1. אמנם, בכתבה זו מתייחס יוסי וסרמן, מזכ"ל הסתדרות המורים, לתוכנית הרפורמה "אופק חדש" בה כביכול (עם דגש על המילה כביכול) הועלה שכר המורים בממוצע של 26%,.אך גם על כך ברצוני להביע הסתייגות! שכר לא נקבע רק בבדיקה תלוש השכר-  ברוטו עבר מול הווה! יש לבדוק גם את סך שעות העבודה הנדרשות ובכך, ניתן לאמר, כי מר וסרמן חטא לאמת Http://www.mat.co.il/lEY.

כמו ביחס למקבילהם בעולם, כך גם ביחס למגזרים אחרים במשק הישראלי, נחשב שכר המורים לנמוך ומכאן גם חוסר יוקרה והערכה למקצוע http://www.mat.co.il/lEg.

עם רמת שכר כזו, גם תחושת שליחות המפעמת בלב רבים ממי שמתאימים לחנך את הדור הבא, לא תספיק על מנת לצרף מחנכים איכותיים, החייבים להביא פרנסה בכבוד.

בעיה שלישית שברצוני להעלות הינה גזרות רפורמת "אופק חדש". מעבר למספר שעות ההוראה שנוספו לכל מורה, הרי גזרות אלה, הפכו את המורים ל"פקידים" המתעסקים אחוז ניכר מהזמן בדוחות ועניינים מנהליים ובכך נגזל זמן רב מהעיסוק במהות – הילדים. כידוע, זמן הוא משאב ומשאב טבעו להיגמר. מאחר ולמורה יש זמן מוגבל עם תלמידיו, הרי שאינו "מחפש" מטלות נוספות ומכאן נובעת תגובת "הראש הקטן". מן האמור לעיל, נראה בברור מדוע קיימת במגזר החינוכי תסמונת "הראש הקטן"- תסמונת שאינני מקבלת אך בהחלט מבינה מהיכן היא נובעת.