בעודי "משוטטת" בפייסבוק, נתקלתי בתמונה המדהימה הנ"ל, אשר החזירה אותי לאחד השיעורים שהתקיימו בקורס "מדעי החינוך של המאה ה 21" במסגרת לימודי לתואר שני בחינוך. בשיעור זה, נכנסנו מעט "לעובי הקורה" במטרה לבדוק מדעית: "מהי הפרעת קשב וריכוז?". נוכחנו כי הפרעה זו אינה מחלה אלא התפתחות קוגניטיבית מאוחרת, של כשלוש שנים ביחס לגיל הביולוגי, ואולם, ילדים עם הפרעת קשב, פורחים בשלב מאוחר יותר. הפרעות הקשב באות לידי ביטוי בהיפראקטיביות, אימפולסיביות והסחת הדעת. אחטא לאמת אם אמר ש"קל ללמד בכיתה של 35-40 תלמידים, כשתלמיד בעל הפרעת קשב , הוא אחד או יותר מן הנוכחים בכיתה". יחד עם זאת, מאז ומתמיד, היה לי כמורה, מקום מיוחד, חם בלב לילדים אלה. גישתי הייתה: "מסכן הוא חולה, אי אפשר לבקש ממנו להתנהג אחרת כמו שאי אפשר לבקש מעיוור לראות...". לאחר שיעור זה, באחת "נפל לי האסימון": המסכנים זה לא הם, זה אנחנו כחברה שאינה יודעת להכיל את השונה, האחר, שהרי, שונה אינו בהכרח רע!!! הבנתי, שהגיע הזמן שמתווי המדיניות במשרד החינוך, ישכילו סוף סוף להבין כי אנו בעידן חדש: לא בתקופת המהפכה התעשייתית של לפני 200 שנה... מערכת החינוך אינה מכונה, התלמידים אינם חומרי גלם שעליהם ליצר תפוקות ע"י השגת הישגים, תכניות הלימודים אינן פס ייצור המוני, לינארי המוכתב מראש. הגיל הביולוגי אינו בהכרח מצביע על ההתפתחות הקוגניטיבית ולא ניתן "בלחץ" לשנות זאת. ישיבה בחדר סגור למשך 5-7 שעות, בה נדרש להתרכז בלמידה, שבדרך כלל רוב נושאיה אינם מתחומי העניין שלו, ישיבה כנ"ל, אינה מתאימה לכל ילד. אופן ההוראה של המורה כמקור הידע, אינה רלוונטית עוד! המידע קיים ונגיש, ל"ילדים הדיגיטליים" אף יותר מאשר לנו – ה"מהגרים". במקרים בהם המורה "מתקדם" הוא מלמד בכיתה ונעזר במחשב ובברקו אך, האופן נישאר אותו אופן, בו היה מלמד גם בתקופה ה"טרום הטכנולוגית". גם דרכי ההערכה אינן עוד רלוונטיות. לצערי, כפי הנראה, אין בין מתווי המדיניות ומקבלי ההחלטות במשרד החינוך, אנשים בעלי הפרעות קשב וריכוז, שאם לא כן, ודאי היו שומרים על גמישות מחשבתית וחוסר קיבעון ומשנים את הנחות היסוד של המשרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה