מאמצים רבים מושקעים במטרה לשנות ולחדש
את פני מערכת החינוך-באמצעות רפורמות כגון: יול"א 1960, "האינטגרציה" 68,
יוח"א 1997, "מחר" 98, "דברת" 2003, "אופק חדש"
2008, "תוכנית התקשוב הלאומית" 2010 ו"עוז לתמורה" 2011.
נשאלת
השאלה לשם מה, האם לא החינוך "הישן" הוא זה שהביא אותנו עד
הלום – הישגים מדהימים בתחומי המדע והטכנולוגיה?!
קובעי המדיניות, חוקרי חינוך ואנשי
ציבור מרבים לדבר על "משבר במערכת החינוך". הישגים נמוכים של התלמידים במבחנים במקצועות
היסוד, תוכניות לימודים בלתי עדכניות ואחוז נמוך של זכאים לבגרות. שימוש בפדגוגיה ישנה - דרכי הוראה ולמידה קלאסיות, הוראה פרונטלית כשהמורה משמש כמקור הידע,
סטנדרטיזציה של זמן, מקום ותפוקות – שאיפה להישגים זהים לכל התלמידים.
אם כן, האם ניתן לדבר במושגים של
"משבר"? הרי, מדדי ההערכה כלומר דרכי ההבחנות, שייכים גם הם לסטנדרטים
הישנים.
ובכן, לעניות דעתי, זהו משבר.
אמנם, ההישגים אליהם הגיעה האנושות בזכות אותם "פורצי דרך" הם רבים אך
אסור לנו כחברה ובעיקר כאנשי חינוך, לאפשר מצב בו רק "יחדי סגולה" יתקדמו-
אתנו או בלעדינו, ומרבית האוכלוסייה תישאר "אי שם מאחור", ללא יכולת
לנצל את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת וללא יכול לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיות
ובממצאים הקיימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה